לייף סטייל

הודו – התחלתי באינפוזיה וטיפול אנטיביוטי סיימתי חסרת קליפות

האהבה הנצחית זאת שאף פעם לא בא לך לעזוב וזאת שתמיד כולם רוצים לחזור אליה.

את הודו הכרתי לפני שנה וחצי והיא האהבה השניה שלי כי יש כבר אחת שתפסה את מקומה בליבי.
הודו שברה לי את הלב ובו בזמן גם איחתה את השברים.

את הודו בהתחלה קיבלתי בצורה פחות נעימה , יום ראשון ואני כבר מאושפזת עם אינפוזיה ואנטיביוטיקה שמוזרקים לי לוריד.

מולי צוות של הודיות עומדות ולא מפסיקות לצחוק עליי – התיירת הקטנה.

ברגע שיצאתי משם התחלתי לראות ,לחוות ולהבין על מה כולם מדברים.
כבישים מוזרים, פרות בכל פינה שלא נותנות לך לעבור, ואנשים בכל הצבעים שרק תרצו לראות ולהיות.

יש מן תחושה באוויר של הודו שמותר לך ואפילו חובה עליך להיות מי שאתה וזהו חלק מהקסם שלה. פתאום כולם מקבלים את כולם ואולי זה הג׳אראס המופלא או שאולי פשוט באמת ובתמים חיים שם את הרגע.
הזמן בכלל לא משחק פה תפקיד, ובצורה אירונית את זה לקח לי זמן להבין. לקח לי זמן להבין שאני פשוט אני ברגע הנוכחי- בכאן ועכשיו. אם נבין שאין עבר ואין עתיד אלא יש לנו רק את ההווה יהיה לנו קל יותר להיות נוכחים ברגע עצמו.

לא קלה הדרך לליבה של הודו, ממש כמו הדרך לליבו של האדם, מלא שכבות יש לקלף עד שתגיע לעומק נשמתו וכך גם הודו. כל מקום שרצינו להגיע אליו נסענו שעות ארוכות בדרכים מוזרות וגם קצת מפחידות עם נהג בלי חגורה ואיזה כביש שמתאים למכונית אחת אבל איכשהו נכנסות שלוש.
אבל הפחד נעלם ואנחנו חיינו רק את האושר של רגעי ההווה.

אז הודו שלי ושל כל שאר חבריי הישראלים נכנסה לי עמוק ללב וכנראה שלא אצליח להוציא אותה.
שם במזרח הרחוק פגשתי מציאות שונה משלנו, שם במזרח הרחוק פגשתי את עצמי מחדש ופגשתי הזדמנות לחיים אחרים.

הזמן לא עניין אותי, ובטח גם לא הכסף. כל האפשרויות פתוחות לפנייך שאתה יכול לאכול ארוחת מלכים בחמש מאות רופי ( 30 שקל), שאתה יכול לשבת במסעדה 4 שעות לקפה של בוקר וכן גם יכול לצאת מהחדר בגסטהאוס מבלי להחליף את הפיגמה.

אתה יכול לצאת החוצה מבלי לסדר את השיער כי למי אכפת?
התמימות וההסתפקות במה שיש , האהבה לכולם והקבלה של כל אחד שבו את ליבי.

אני מתגעגעת לימים חסרי העשייה , מתגעגעת לאנשים הצבעוניים, מתגעגעת לטעמים המיוחדים ולריחות המוזרים, מתגעגעת לקניות שלא נגמרו, מתגעגעת לנופים המיוחדים ולנסיעה בקטנוע אל מול הגנגס, ואפילו לנסיעות הארוכות שאתה מתעורר באוטובוס אל מול זריחה.

אבל הכי מכל אני מתגעגעת למנוחה מהמרדף, מתגעגעת לשקט ולשלווה..

אז אני בטוח אחזור לאהבה שלי בקיץ הקרוב. אני גם מאוד ממליצה לכל מי שמתלבט שיזמין לו כרטיס למדינה המופלאה הזו עכשיו
(יש אפילו טיסה ישירה)!

אז עד לפעם הבאה בהודו הבנויה.

כתבות קשורות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button