תרבות וחינוך

האצבע קלה על ההדק

למי מאיתנו היום אין את אפליקציית וואטסאפ? הכתבה של הגר לוין - הפרצוף מאחורי המסכים

 

למי מאיתנו היום אין את אפליקציית וואטסאפ?

מי מאיתנו מעולם לא רב, התווכח, נתן עצות וכתב הודעות באורך הגלות בוואטסאפ?

הרבה מאיתנו שואלים, איך היינו חיים לפני שהיה וואטסאפ, איך היינו רבים? איך היינו מייעצים ומדברים? איך היינו מתקשרים?

אני בעצמי, ילידת דור ה-Y, לא זוכרת מה היה לפני עידן הסמארטפונים שפרץ לא מזמן בעולמנו וביטל כל שהיינו מכירים.

כל שאני זוכרת הוא ריבים, שיחות נפש, דייטינג, אהבה ולפעמים גם שנאה בוואטסאפים.

מה יש ביכולת התקשורת הבין מסכית הזאת שנותנת לגיטימציה לירות לכל עבר, לא משנה במי או במה נפגע?

כל כך קל לי. כל כך קל לי לריב בוואטסאפ, כי כשמסתכלים פנים מול פנים אל בן אדם בעיניים (מי שעדיין מסתכל בעיניים) קשה להגיד את האמת, קשה להיות ישר וכנה.

כשאתה רואה אדם נפגע, בוכה או נשבר מולך אתה נאטם ומשתתק, חושב על מה אתה תגיד וכ שהמסך מפריד ביניכם, כל המחסומים נפתחים וכל המילים זורמות כמו מים מהראש למקלדת ולהודעה.

אנחנו שוכחים שעומד מאחורי המסך אדם שאנחנו אוהבים- חבר או בן זוג, בעל או אישה, קרוב משפחה או רחוק שמקבל את ההודעות וחווה רגשות.

ברגע שדבר נכתב, יותר אפילו מאשר שנאמר, יש לו תוקף, הוא ממשי וקיים- אמרת? שילמת.

האם כל אחד מכם יכול לקחת בלב שלם אחריות על דברים שכתב באותו רגע מתוך כעס ואגו? על טיפול פסיכולוגי בשקל? על עצות כבדות או סיפורים שיכלו להאמר אחרת?

אני יודעת שאני לא.

היום ברוב האפליקציות והרשתות החברתיות אפשר למחוק מילים שנכתבו. לצערנו, בלב ובראש מילים נחקקות ולעולם לא נמחקות.

העובדה היא שאני יכולה לכתוב דבר אחד ומי שמבעד למסך יקרא את זה במשמעות שונה לגמרי, הקורא יכול לפרש את מה שכתבתי לאלפי כיוונים שונים, את רובם לא אדע, את השפעתי הרבה, לא אדע.

הוא בתמורה, יחזיר לי הודעה ויגיד דבר שאבין אחרת ממה שהתכוון מה שיגרור אותנו למקומות אליהם לא היינו מגיעים אם היינו פשוט יושבים אחד מול השני ומדברים, פנים מול פנים, חושבים לפני שאומרים…

שכחנו מה זה לשבת מול אדם, לא מול מסך ולדבר בעיניים, לדבר מילים כנות ואמיתיות כי הרבה יותר קל לשקר פנים מול פנים והרבה יותר קל להיות אמיתיים מאחורי מסכים כי זה לא ישיר והתגובה שנקבל היא סך הכל הודעה, לא רגש, לא תחושה, הודעה מלאה במילים קשות וכואבות, מילים כדורבנות.

אני מוצאת את עצמי שופכת את הלב בהודעות, מייעצת עצות גדולות וקטנות, רבה ריבים קשים ומנהלת מערכות יחסים שלמות בתוך אפליקציה כי אני בורחת.

אני בורחת מהתמודדות עם תגובות שיהיה לי קשה לשמוע, בורחת מהאמת, בורחת מלהרגיש כי זה הרבה יותר קל להיות אדיש.

יותר קל לקרוא ולהגיב מאשר לעצור לרגע ולחשוב, לעצור רגע ולהסתכל באדם שנמצא מולי ולזכור מי הוא בשבילי, לזכור שהנפש שלו בידי ועלי לנהוג בה בזהירות.

אז אני שולחת הודעה, כואבת ארוכה וכמו סטירת לחי זה חוזר אליי בחזרה ואני נפגעת.

כל זה חוזר חלילה כל פעם מחדש, זה מזוכיזם וסדיזם כלפי וכלפי הסביבה.

כי באותו רגע האצבע הייתה פשוט קלה, היא רק לחצה על אותיות ויצרה מילים, משפטים ופסקאות שמוכיחות אשמה, שמצביעות, ששורפות בנשמה.

תמיד יש את אותם התירוצים "זה נוח כי אנחנו כמעט לא נפגשים", "זה מידי ומהיר".

הכל נכון, במירוץ החיים שאנחנו נמצאים בו היום, אנחנו רגילים לקבל הכל עכשיו ומהר ולכן זה הופך את זה לכל כך פשוט.

פשוט  לדבר בהודעות, לחסוך זמן וכאבי ראש, הרי האדם מאחורי הפלאפון חייב לקרוא.

אז כל מילה משמעותית יותר, מכאיבה יותר, גדולה יותר ולא עומדת מאחוריה מחשבה או עצירה.

אז נמשיך לדבר בוואטסאפ עד שיגמרו לנו המילים כי כבר לא נדע לתקשר עם האנשים שאנחנו אוהבים, לא נדע להגיד אני אוהבת אותך בקול רם או אני כועסת, עצובה, או להביע כל רגש שקיים על פני האדמה.

במקום זה נכתוב, נציף את המדיה במילים ונשאיר את הדיבורים בין מסכים כי זה פשוט יותר קל.

הפרידה מהאהבה הראשונה שלי נעשתה בוואטסאפ. הוא שלח לי הודעה, אחרי שבוע שהייתי חולה, הצטער ואמר שזה פשוט לא יעבוד יותר, איזה קל זה היה, מערכת יחסית של תשעה חודשים מטורפים נגמרה בסיכום קצר, הודעה קצרה וזהו,  הוא פתר את הבעיה.

הוא אפילו לא היה צריך להביט לי בפנים או לשמוע את הלב שלי מתכווץ מבפנים.

וגם אני חוטאת בזה, גם אני חוטאת בלנהל מערכות יחסים בוואטסאפ, לשלוח הודעות במקום להתקשר או לבקש לדבר פנים מול פנים כי זאת רק האצבע שכותבת,

לא הלב, לא הרגש שחלילה יהיה מעורב בפנים, רק המוח מעביר מסרים לאצבעות שכותבות מילים שלא תמיד אליהם בדיוק מתכוונים…

אני יכולה להעביר ככה חיים שלמים ומערכות יחסים, אני יכולה לבחור שגם לא.

לא לחיים בין מסכים, לא למערכות יחסים שכלואות בין מסרים כתובים, לא לקור של אצבעות שיורות מתותחים כבדים.

כן לריבים ושיחות פנים מול פנים, שאפשר להרגיש את החום, את האנרגיות, שאפשר להביט באדם שלפניך ולדבר איתו במילים שיבין.

כן למערכות יחסים חמות וסוערות, תשוקה שלא מסתכמת בהודעה של "אני חם עלייך" או "איזה שווה אתה". כן לריגושים שלא תלויים בהודעות ריקות ממחשבות ורגשות אמיתיים.

אמרו כן לחיוכים על הפנים ולא לסמיילים מזויפים,

אמרו לא לאצבע שמחפשת לירות מילים כי לכך גדלנו או כי אלו החיים שאנחנו מכירים.

כשאנשים אחרים מנסים לגרור אתכם למערכת יחסים בין מסכים, סיגרו את הוואטסאפ ותתקשרו או אפילו תקבעו להיפגש ואז פתאום תראו איך תזכרו איך זה מרגיש נעים לדבר עם אנשים מציאותיים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

\\הגר לוין

Show More

Related Articles

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *